Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות תרומות

הלכות תרומות. יש בכללן שמונה מצוות -- שתיים מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להפריש תרומה גדולה; (ב) להפריש תרומת מעשר; (ג) שלא יקדים תרומות ומעשות זה לזה אלא יפריש על הסדר; (ד) שלא יאכל זר תרומה; (ה) שלא יאכל אפילו תושב כוהן או שכירו תרומה; (ו) שלא יאכל ערל תרומה; (ז) שלא יאכל כוהן טמא תרומה; (ח) שלא תאכל חללה תרומה, ולא מורם מן הקודשים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות תרומות פרק א

א) התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכין ושבין שם; וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצריים ובארץ עמון ומואב, מפני שהן סביבות ארץ ישראל.

ב) ארץ ישראל האמורה בכל מקום -- היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם -- אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה -- כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

ג) הארצות שכבש דויד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהריים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן -- אף על פי שמלך ישראל הוא, ועל פי בית דין הגדול היה עושה -- אינן כארץ ישראל לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצריים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו.

ד) ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל -- מפני שכבש אותן קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים; ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה, ואחר כך כבש ארצות אחרות -- היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דויד, הן הנקראין סוריה.

ה) [ד] סוריה -- יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל, ויש דברים שהיא בהן כחוצה לארץ. והקונה בה קרקע, כקונה בארץ ישראל לעניין תרומות ומעשרות ושביעית; והכול בסוריה, מדברי סופרים.

ו) [ה] כל שהחזיקו עולי מצריים, ונתקדש קדושה ראשונה -- כיון שגלו, בטלה קדושתן: שקדושה ראשונה -- לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא.

ז) כיון שעלו בני הגולה, והחזיקו במקצת הארץ -- קידשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא; והניחו אותן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצריים, ולא החזיקו בהן עולי בבל כשהיו, ולא פטרום מן התרומה והמעשרות, כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. ורבנו הקדוש התיר בית שאן, מאותן המקומות שלא החזיקו בהן עולי בבל; והוא נמנה על אשקלון, ופטרה מן המעשרות.

ח) [ו] נמצא כל העולם כולו לעניין מצוות התלויות בארץ, נחלק לשלוש מחלקות -- ארץ ישראל, וסוריה, וחוצה לארץ. וארץ ישראל נחלקת לשניים -- כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד, והנשאר שהחזיקו בו עולי מצריים בלבד חלק שני. וחוצה לארץ נחלקת לשניים -- ארץ מצריים ושנער ועמון ומואב, המצוות נוהגות בהן מדברי סופרים ונביאים; ושאר הארצות, אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

ט) [ז] איזו היא הארץ שהחזיקו עולי מצריים -- מרקם שהוא במזרח ארץ ישראל, עד הים הגדול; מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל, עד עכו שהיא בצפון. היה מהלך מעכו לכזיב -- כל הארץ שעל ימינו, שהוא מזרח הדרך -- הרי היא בחזקת חוצה לארץ, טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשר ומן השביעית: עד שייוודע לך שאותו מקום מארץ ישראל. וכל הארץ שעל שמאלו, שהוא מערב הדרך -- הרי היא בחזקת ארץ ישראל, וטהורה משום ארץ העמים, וחייבת במעשר ובשביעית: עד שייוודע לך שאותו מקום חוצה לארץ.

י) וכל ששופע ויורד מטורי סמנום ולפנים, ארץ ישראל; מטורי סמנום ולחוץ, חוצה לארץ. והננסין שבים, רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מטורי סמנום ועד נחל מצריים -- מן החוט ולפנים, ארץ ישראל; ומן החוט ולחוץ, חוצה לארץ. וזו היא צורתה:

יא) [מקום הציור]

יב) [ח] מהיכן החזיקו עולי בבל -- מכזיב ולפנים כנגד המזרח, ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא סמנום, ועד הנהר והוא נחל מצריים: לא החזיקו בו, וכזיב עצמה לא החזיקו בה.

יג) [ט] איזו היא סוריה -- מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהריים וארם צובה, כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומנגב וכיוצא בהן עד שנער; וצהר, הרי היא כסוריה. אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון, והן תחומי ארץ ישראל.

יד) [י] גוי שקנה קרקע בארץ ישראל -- לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה; לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות, ומביא ביכורים: והכול מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. ויש קניין לגוי בסוריה להפקיע מן המעשרות ומן השביעית, כמו שיתבאר.

טו) [יא] פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל -- אם נגמרה מלאכתן ביד הגוי ומירחן הגוי, פטורין מכלום, שנאמר "דגנך" (דברים יח,ד), ולא דגן הגוי. ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתיגמר מלאכתן וגמרן ישראל, חייבין בכל מן התורה; ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכוהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכוהן, ומעשר ראשון היא שלו: מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכוהן בתרומת מעשר, אני באתי מכוח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום.

טז) ומפני מה לא ייתן תרומת מעשר לכוהן כתרומה גדולה, לפי שנאמר בתרומת מעשר "כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר" (במדבר יח,כו) -- טבל שאתה לוקח מישראל, אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכוהן; אבל טבל שאתה לוקח מן הגוי, אין אתה נותן לכוהן תרומת מעשר שתפריש ממנו, אלא מוכרה לכוהן, ולוקח דמיה.

יז) [יב] מכר הגוי הפירות שלו לישראל כשהן מחוברין לקרקע -- אם עד שלא באו לעונת המעשרות, ונגמרו ביד ישראל -- חייבין בכל, ונותן התרומות והמעשרות לבעלים; ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות -- מפריש תרומת מעשר ומעשר, ונותן מהן לבעלים לפי חשבון.

יח) כיצד, לקח תבואה זרועה מן הגוי אחר שהביאה שליש, ונגמרה ביד ישראל -- מפריש תרומות ומעשרות כמו שביארנו, ונותן שני שלישי המעשר ללוי, ושני שלישי תרומת מעשר לכוהן; ומוכר לו השליש.

יט) [יג] ישראל שמכר פירותיו לגוי, קודם שיבואו לעונת המעשרות, וגמרן הגוי -- פטורין מן התרומה ומן המעשרות; ואם אחר שבאו לעונת המעשרות -- אף על פי שגמרן הגוי, חייבין בכל מדבריהם. וכן גוי שגמר פירות ישראל -- הואיל ודיגונן ביד גוי, אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהם.

כ) [יד] מכר הגוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות, ומירחן הגוי ברשות ישראל -- אינן חייבין בתרומה ומעשרות: הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הגוי, ומירחן הגוי -- אף על פי שהן ברשות ישראל.

כא) [טו] הקונה שדה בסוריה -- חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם, כמו שיתחייב מן התורה הקונה בירושלים, כמו שביארנו.

כב) אבל הקונה פירות מן הגויים בסוריה -- בין תלושין בין מחוברין, אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות, אף על פי שמירחן ישראל -- הואיל ואינן מקרקע שלו, פטורין.

כג) [טז] קנה קרקע מן הגוי בסוריה, ופירות מחוברין -- אם הגיעו לעונת המעשרות ביד הגוי, פטורין; ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, הואיל וקנה אותן עם הקרקע, חייב לעשר.

כד) [יז] ישראל שהיה אריס לגוי בסוריה, פירותיו פטורין מן המעשרות -- לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום, ויש לגוי קניין בסוריה להפקיע מן המעשרות כמו שביארנו; וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מן הגוי בסוריה, פטור מן התרומות ומן המעשרות.

כה) [יח] ישראל שלקח בסוריה שדה מן הגוי עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לגוי מאחר שהביאה שליש -- אם חזר ישראל ולקחה פעם שנייה, הרי זה חייב בתרומות ומעשרות: שהרי נתחייבה ביד ישראל.

כו) [יט] ישראל שהיה לו קרקע בסוריה, והוריד לה אריס, ושלח לו האריס פירות -- הרי אלו פטורין: שאני אומר מן השוק לקח -- והוא, שיהיה אותו המין מצוי בשוק.

כז) [כ] שותפות הגוי, חייבת בתרומות ומעשרות. כיצד, ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות, אפילו חלקו השדה בקמתה, ואין צריך לומר אם חלקו הגדיש -- הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של גוי, אף על פי שמירחן הגוי; וחיובן מדבריהם, כמו שביארנו.

כח) [כא] במה דברים אמורים, בארץ ישראל -- שהמעשרות של תורה, ובשל תורה אין ברירה; אבל אם לקחו שדה בסוריה -- הואיל והמעשרות שם מדבריהם, אפילו חלקו הגדיש -- חלקו של גוי פטור מכלום.

כט) [כב] פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ -- פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר "אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו,יח), שמה אתם חייבין, ובחוצה לה פטורין; ואם יצאו לסוריה, חייבין מדבריהם.

ל) וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ -- חייבין בחלה, שנאמר "שמה" (במדבר טו,יח), שמה אתם חייבין, בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ; ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ, חייבין במעשרות מדבריהם. [כג] עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ -- בזמן שהספינה גוששת בארץ, הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית, כצומח בארץ ישראל עצמה.

לא) [כד] אילן שהוא עומד בארץ ונוטה לחוצה לארץ, או עומד בחוצה לארץ ונוטה לארץ -- הכול הולך אחר העיקר; היו מקצת שורשיו בארץ, ומקצת שורשיו בחוצה לארץ -- אפילו היה צחיח סלע מבדיל ביניהן, הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה. [כה] עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש, והיה נקבו בארץ ונופו חוצה לארץ -- הולכין אחר הנוף.

לב) [כו] התרומה בזמן הזה, ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא -- אינה מן התורה, אלא מדבריהם: שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל, ובזמן שיהיו כל ישראל שם, שנאמר "כי תבואו" (ויקרא כה,ב), ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית; לא כשהיו בירושה שנייה שהייתה בימי עזרא, שהייתה ביאת מקצתן -- ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן ייראה לי שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.

---

הלכות תרומות פרק ב

א) כל אוכל אדם, הנשמר, שגידוליו מן הארץ -- חייב בתרומה; ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכוהן, שנאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תיתן לו" (דברים יח,ד): מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם, וגידוליו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר "דגנך" -- אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה. וכן במעשרות.

ב) הכרשינין -- אף על פי שאינן מאכל אדם, הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון -- חייבין בתרומה ומעשרות. הסיאה והאיזוב והקורנית שזרען מתחילה לאדם, חייבין במעשר; וכן כל כיוצא בהן. זרען לבהמה -- אף על פי שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין, פטורין: שמחשבת חיבור אינה כלום. עלו מאליהן בחצר -- אם הייתה חצר המשמרת פירותיה, הרי אלו חייבין: שסתמן לאדם. ואם אינה משמרת, פטורין.

ג) זירעוני גינה שאין נאכלין, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן -- פטורין מן התרומה ומן המעשרות, מפני שאינן אוכל; אבל הקצח, חייב בתרומה ומעשרות.

ד) תמרות של תלתן, ושל חרדל, ושל פול הלבן, ושל צלף, והקפרסין של צלף -- פטורין מפני שאינן פרי. במה דברים אמורים, בשזרען לזרע; אבל זרען לירק, הרי אלו חייבין. וכן האבייונות של צלף חייבין, מפני שהן פרי.

ה) כוסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור מן התרומה ומן המעשרות; זרעה לירק, מפריש תרומה ומעשרות מן הירק ומן הזרע. וכן השבת שזרעה לזרע, ירקה פטור; זרעה לירק, מתעשרת זרע וירק, ואינה מתעשרת זירים; זרעה לזירים, מפריש תרומה ומעשרות מן הזרע ומן הירק. וכן השחליים והגרגיר שזרען לזרע, מתעשרין זרע וירק. כיצד מתעשרין לזרע ולירק, שאם ליקט הירק לאוכלו, מפריש תרומה ומעשרות ואחר כך יאכל; וכשייבש ויאסוף הזרע שלו, מפריש מן הזרע.

ו) הירקות -- אף על פי שהן מאכל אדם, אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם: לפי שנאמר במעשר "תבואת זרעך" (דברים יד,כב), תבואה וכיוצא בה; אבל הירקות אינם בכלל התבואה. וכן ייראה לי, שהוא הדין בתרומה -- שהרי נאמר בה "דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יח,ד), כל הדומה לאלו; אבל תרומת הירק, מדבריהם כמעשר.

ז) אין מפרישין תרומה ומעשרות מן הירק בחוצה לארץ, ואפילו במקומות שאמרנו שמפרישין בהן מעשרות. וכן ירק הבא מחוצה לארץ לארץ -- אף על פי שיש עפר בעיקריהן, הרי זה פטור ולא גזרו עליו.

ח) התבואה והקטנית שזרען לירק -- בטלה דעתו אצל כל אדם, והירק שלהן פטור; והזרע, חייב בתרומה ומעשרות.

ט) [ח] התלתן -- אף על פי שאינן אוכל אדם כשיקשו, הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחילתן -- הרי הן חייבין בתרומה ומעשרות.

י) [ט] ואלו פטורין מן התרומה ומן המעשרות -- הלקט והשכחה והפיאה והפרט והעוללות, אפילו העמיד מהן כרי. ואם עשה מהן גורן בשדה, הוקבעו למעשרות, ומפריש מהן תרומה ומעשרות; אבל אם עשה הגורן בעיר, פטורין -- שהרי קול יש להן, והכול יודעין שהן לקט או שכחה או פיאה. [י] הלקט והשכחה והפיאה של גוי חייבין בתרומה ומעשרות, אלא אם כן הפקיר.

יא) וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש, פטורין מן התרומה ומן המעשרות; ומניין יודע, כל שזורעה ומצמחת, בידוע שהביאה שליש. עבר והפריש מתבואה וזיתים שלא הביאו שליש, אינה תרומה.

יב) [יא] וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות, ואפילו הפקיר הכול; אבל הזורע שדה הפקר, חייב בתרומה ומעשרות.

יג) [יב] הפקיר קמה וזכה בה, ועבר והפריש ממנה תרומה -- הרי זו תרומה; אבל אם הפקיר שיבולים וזכה בהן, ועבר והפריש מהן תרומה -- אינה תרומה. וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב, אינה תרומה; וכן במעשרות.

יד) דברים שאין דרכן של רוב בני אדם לזרוע אותן בגינות ובשדות, אלא חזקתן מן ההפקר -- הרי הן פטורין מן התרומה ומן המעשרות: כגון השום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריס הקלקי, ועדשים המצרייות, וכיוצא בהן.

טו) [יג] נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב, כגון זיתי ניקוף שנתערבו בזיתי מסיק, ועינבי עוללות בעינבי בציר -- אם יש לו פירות אחרות, מוציא על החייב לפי חשבון; ואם אין לו אלא אלו, מפריש תרומה ותרומת מעשר על הכול, וכאילו הכול חייב בתרומה, ומפריש מעשר ראשון ושני, לפי חשבון דבר החייב.

טז) [יד] התרומה לכוהן, בין טמאה בין טהורה: אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש, הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכוהן, שנאמר "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח), אחת טמאה ואחת טהורה. הטהורה, נאכלת לכוהנים. והטמאה, ייהנו בשריפתה: אם היה שמן, מדליקין אותו; ואם היה דגן וכיוצא בו, מסיקין בו את התנור.

יז) [טו] וכן תרומת מעשר, אם נטמאת, או נטמא המעשר, מפרישין אותה בטומאה; וניתנת לכוהן ליהנות בשריפתה. [טז] וכל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר, מברך קודם שיפריש כדרך שמברכין על כל המצוות, כמו שביארנו בברכות.

יח) [יז] אין מוציאין תרומה מהארץ לחוצה לארץ, אפילו טמאה. ואין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. ואם הביא, הרי זו לא תיאכל, מפני שהיא טמאה בארץ העמים; ולא תישרף, שלא יאמרו ראינו תרומה שלא נטמאה נשרפת; ולא תחזור לחוצה לארץ, שמא יאמרו מוציאין תרומה לחוצה לארץ: אלא מניחין אותה עד שתיטמא טומאה ידועה לכול, או עד שיבוא ערב הפסח אם הייתה חמץ -- ותישרף.

---

הלכות תרומות פרק ג

א) תרומה גדולה -- אין לה שיעור מן התורה, שנאמר "ראשית דגנך" (דברים יח,ד), כל שהוא, אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי. ולכתחילה, לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים; ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה, יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה. [ב] וכמה הוא שיעורה שנתנו חכמים -- עין יפה, אחד מארבעים; והבינונית, אחד מחמישים; ועין רעה, אחד משישים: ולא יפחות מאחד משישים.

ב) [ג] כל תרומה שאין הכוהנים מקפידין עליה, כגון תרומת החרובין והכליסין -- ניטלת לכתחילה אחד משישים. ואלו ניטלין אחד משישים -- תרומת גידולי תרומה, ועירובי תרומה, ותרומה טמאה שהייתה הטומאה באונס או בשגגה, ותרומת הקדש, ותרומת חוצה לארץ, ותרומת הקצח, והכליסין, והחרובין, והגמזייות, והתורמוסין, ושעורין אדומייות, וכיוצא בהן, ופירות עציץ שאינו נקוב; וכן האפיטרופין כשתורמין פירות יתומים, תורמין אחד משישים.

ג) [ד] אין תורמין תרומה זו לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין -- לפי שלא נאמר בה שיעור; אלא אומד, ומפריש בדעתו כמו אחד מחמישים. אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי. ולא יתרום בסל ובקופה שמידתן ידועה; אבל תורם הוא בהן חציין או שלישן. ולא יתרום בסאה חצייה, שחצייה מידה.

ד) [ה] המרבה בתרומה -- הואיל ושייר מקצת חולין, הרי זו תרומה; אבל אם אמר כל הפירות האלו תרומה, לא אמר כלום. המתכוון לתרום אחד מעשרה, ועלתה בידו אחד משישים -- תרומתו תרומה; נתכוון לתרום אחד משישים, ועלתה בידו אחד מחמישים -- אינה תרומה.

ה) [ו] המפריש תרומה, ועלתה בידו אפילו אחד מעשרים -- תרומתו תרומה. תרם ועלתה בידו אחד משישים, וחזר והוסיף לשם תרומה -- אותה התוספת חייבת במעשרות; ומפריש ממנה הכוהן המעשרות, ואחר כך יאכלנה.

ו) תרם ועלתה בידו אחד מחמישים ואחת -- הרי זו תרומה, ויחזור ויתרום פעם שנייה כדי להשלים השיעור שבדעתו; והתוספת הזאת -- יש לו להפרישה במידה או במשקל או במניין, אבל לא יפרישנה אלא מן המוקף בראשונה.

ז) המפריש מקצת התרומה -- אותו המקצת אינו תרומה, והרי הוא כחולק הכרי; ואף על פי כן צריך להפריש תרומת אותו מקצת ממנו, ולא יפריש עליו מפירות אחרות. [ח] הפריש מקצת תרומה מכרי זה, ומקצת תרומת כרי אחר ממנו -- הרי זה לא יתרום מזה על זה.

ח) האומר תרומת הכרי הזה לתוכו -- אם אמר בצפונו או בדרומו, קרא שם וחייב להפריש ממנו תרומתו; ואם לא עיין מקום, לא אמר כלום. [ט] אמר תרומת הכרי הזה והכרי הזה בזה -- מקום שנסתיימה תרומתו של ראשון, שם נסתיימה תרומתו של שני.

ט) [י] תרומת מעשר, אין מפרישין אותה באומד; אלא מדקדק בשיעורה, ואפילו בזמן הזה -- שהרי שיעורה מפורש בתורה: [יא] דבר שדרכו להימדד מודד, ודבר הנשקל שוקל, ודבר שאפשר למנותו מונה. היה אפשר למנותו ולשוקלו ולמודדו -- המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משניהם.

י) [יב] מצות תרומת מעשר, שיפריש אותה בן לוי ממעשרו, שנאמר "וכי תקחו מאת בני ישראל את המעשר" (במדבר יח,כו). ויש לישראל להפריש אותה, וליתנה לכוהן; וייתן המעשר ללוי, אחר שהפריש ממנו תרומתו שהיא מעשר מן המעשר.

יא) [יג] ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שיבולים, קודם שידוש ויפריש תרומה גדולה, ונתנו ללוי -- אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר שידושנו, אלא תרומת מעשר בלבד; אבל אם דש ישראל, והפריש המעשר מן הדגן קודם שיפריש תרומה גדולה, ונתנו ללוי -- חייב הלוי להפריש ממנו תרומה גדולה, ותרומת מעשר: מאחר שנעשה דגן, נתחייב בתרומה גדולה -- שנאמר "ראשית דגנך" (דברים יח,ד).

יב) [יד] בן לוי שלקח מעשר שיבולים -- לא ייתן תרומתו לכוהן שיבולים, אלא קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן; ואינו חייב ליתן לו מעשר התבן או העצה. ואם הפריש תרומת מעשר שיבולים, כמו שניתנו לו -- הרי זה כותש, ונותן לכוהן את הזרע ואת התבן. ומפני מה קנסו אותו לכתוש, מפני שלקח המעשר שיבולים והפקיע ממנו תרומה גדולה.

יג) [טו] בן ישראל שאמר ללוי, כך אמר לי אבא, מעשר לך בידי -- אין חוששין לתרומת מעשר שבו: שהרי אביו הפריש תרומתו, ולפיכך ציווהו שזה המעשר לפלוני הלוי. ואם אמר לו, אמר לי אבא, כור מעשר יש לך בידי -- חוששין לתרומת מעשר שבו.

יד) [טז] תרומת מעשר שהיה בה אחד משמונה בשמינית, מוליכה לכוהן; פחות מכן, אינו מיטפל להוליכה, אלא משליכה באור, ושורפה. וביין ובשמן -- אפילו כל שהוא, מוליכה לכוהן: ובלבד שתהיה תרומת מעשר ודאית, וטהורה; אבל אם הייתה טמאה, או שהייתה של דמאי -- אם אין בה כשיעור, אינו מיטפל בה אלא שורפה.

טו) [יז] אין תורמין תרומה גדולה, אלא מן המוקף. כיצד, היו לו חמישים סאה בבית זה, וחמישים סאה בבית אחר -- לא יפריש מאחד מהן שתי סאין על המאה, שנמצא מפריש ממקום על מקום אחר. ואם הפריש שלא מן המוקף, תרומתו תרומה: והוא, שיהיה המופרש שמור; אבל אם היה טעון כדי יין או שמן, וראה שהן משתברין, ואמר הרי הן תרומה על פירות שבביתי -- לא אמר כלום.

טז) [יח] פירות המפוזרין בתוך הבית, או שתי מגורות שבבית אחד -- תורם מן אחד על הכול. שקי תבואה, ועיגולי דבילה, וחבייות של גרוגרות -- אם היו בהקפה אחת, תורמין מאחד על הכול. חבייות של יין -- עד שלא סתם את פיהן, תורם מאחת על הכול; ומשסתם, תורם מכל אחת ואחת.

יז) [יט] היה מלקט גפי ירק ומניח בגינה, תורם מאחד על הכול. הביא מין אחר ביניהן, תורם מכל אחד ואחד; הביא מינין הרבה בקופה, כרוב מלמעלה וכרוב מלמטה ומין אחר באמצע -- לא יתרום מן העליון על התחתון. ואם הקיף חמישה ציבורין בגורן -- תורם מאחד על הכול, בזמן שעיקר הגורן קיים; אין עיקר הגורן קיים, תורם מכל אחד ואחד.

יח) [כ] תרומת מעשר -- מפרישין אותה שלא מן המוקף, שנאמר "מכל מעשרותיכם תרימו תרומה" (ראה במדבר יח,כח-כט): אפילו מעשר אחד במדינה זו ומעשר אחר במדינה אחרת, מפריש תרומה אחת על הכול. ותלמידי חכמים אין תורמין אלא מן המוקף, ואפילו תרומת מעשר.

יט) [כא] בן לוי שהיה לו מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומתו, והניחו להיות מפריש עליו והולך, והוא בטבלו -- מה שעשה עשוי, שנאמר "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה'" (במדבר יח,כד), מלמד שהוא עושה את כולו תרומה לאחר.

כ) [כב] הפריש ממנו תרומת מעשר תחילה, ואחר כך הניחו להיות מפריש עליו והולך עד שייעשה כולו תרומת מעשר, וייתננו לכוהן -- לא עשה כלום, שנאמר "את מקדשו ממנו" (במדבר יח,כט): בזמן שקודשיו בתוכו, עושה אותו תרומה לאחרים; אין קודשיו בתוכו, אינו עושה אותו תרומה לאחרים.

כא) וכן המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה גדולה, צריך שיהיו טבלין לתרומה; ואם הניחן להיות מפריש עליהן מעשר, צריך שיהיו טבלין למעשר.

כב) [כג] כשמפרישין תרומות ומעשרות, מפרישין אותן על הסדר. כיצד, מפריש ביכורים תחילה לכול; ואחר כך תרומה גדולה, ואחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני או מעשר עני. והמקדים שני לראשון, או מעשר לתרומה, או שהקדים תרומה לביכורים -- אף על פי שעבר על לא תעשה, מה שעשה עשוי.

כג) ומניין שהוא בלא תעשה, שנאמר "מלאתך ודמעך, לא תאחר" (שמות כב,כח), לא תאחר דבר שראוי להקדימו; ואין לוקין על לאו זה.

כד) הרוצה להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר כאחד -- מפריש אחד משלושה ושלושים ושליש, ואומר: אחד ממאה שיש כאן, הרי הוא בצד זה שהפרשתי והרי הוא חולין; והנשאר מזה שהפרשתי, הוא תרומה על הכול; והמעשר שראוי להיות למאה חולין אלו, הרי הוא בצד זה שהפרשתי; וזה הנשאר יתר על התרומה ממה שהפרשתי, הרי הוא תרומת מעשר על הכול.